בעולמה של היהדות יש כמה דרגות בקדושת הזמן: 

קדושת השבת שהיא קבועה ועומדת, קדושת יום טוב שמתקדש על ידי ישראל ויש בו מעין קדושת השבת.

לעומתם יש את קדושת ראש חודש שאין בה שום ציווי מלבד הקרבת קורבנות בבית המקדש משום שעל האדם להתחדש בעצמו בלי שום ציווי מעשי.

 קדושת חול המועד:

חול המועד מאיר את הארת החג אבל יחד עם זאת מבקש מאיתנו להגדיר ולמלאות את קדושת החג בעצמנו ללא שום ציווי ישיר.

פרשני התורה ובראשם הרמב"ן מגדירם את ימי חול המועד 'מקרא קודש' אין ציווי של איסור עשיית מלאה, אבל כן יש איסור וציווי מהתורה לקיים וללכת לעבודה או לפתות את החנות כדבר יום ביומו.

כלומר הציווי מהתורה הוא לא על מלאכה מסוימת, אלא על מהות היום, על כלל פעולות האדם שנעשות במשך כל היום, לכן תמצית האיסור הוא: 'ללכת לעבודה'

בשבתות וימים טובים אנחנו מביאים את הקדש אל החול אבל בחול המועד אנחנו מביאים את החול אל הקדש.

בחול המועד אנו למדים לקדש את ימי החולין ולא להפוך את העבודה לליבת חיינו.